גופים
בלתי מזוהים

אביב סתיו פלד הוא מאייר מתל אביב, העבודות שלו עוסקות בחוויה הטרנסית.

״מי יאהב אותך?״ זה משפט שהרבה טרנסים.ות נתקלות בו בתהליך היציאה מהארון, המסר שאנחנו מקבלים מהחברה הוא שעצם היציאה מהארון ותהליך ההתאמה עצמו מקטינים לנו את הסיכויים למצוא זוגיות ולהיות נאהבים. האיור הזה הוא התגובה שלי לתופעה, הזוג עטוף בדימויים מעולמות היהדות והטארוט המייצגים פיריון, בהירות והתחלות חדשות.

בן 27 גר בתל אביב, קולנוען צעיר. יוצר סביב נושאי זרוּת, חריגות, משפחה מבחירה ויחסי כוחות. ׳טרנזישן׳ עוסק ברבדים של חוסר שייכות על רקע המוצא הפרואני שלי והלהטביות שלי, אל מול סיפור ההגירה של אמא שלי - שני סיפורי טרנזישן משני גורלות.

סטודנט שנה ד׳ לתקשורת חזותית בבצלאל, מעצב גרפי ומפיק אירועי אמנות ותרבות קווירית בירושלים. אני אוהב לייצר בתים וגינות ויערות וכלבים ואם מצליח אז גם עולמות. יוצר במדיה משולבת - בדרך כלל בשילוב בין קראפט לדיגיטציה, עם אהבה גדולה לטקסטיל ולטלאים.

שני קולאז׳ים משלימים שנועדו לפתוח גישה אל תוך מרחבים בתנועה. מיניות שנוצרת מתוך החוויה של ״מרחב מומצא״ - יצירת כללים תוך חילוף תפיסות, גוף ומוסכמות. החושך, האור והמרחב האפור שנוצרים כחלק מהמוכנות של אדם לחקור את הזהות שלו, לערער בה, ולפתוח אותה בפני אדם אחר - תוך רצון שיכירו בו בכל חלקיו, ויחד עם ההבנה שהפנטזיה הזו בלתי ניתנת למימוש.

אנדי שחם הוא אמן טרנס, עוסק בדימויים של מגדר וזהויות. בעבודה עם מדיומים שונים מהדפסים לציורי שמן ואקריליק הוא חושף את החוויה שלו עם אנדומטריוזיס כגבר טרנס וההתמודדות בתהליך השינוי שהוא עובר. סדרת ציורים בצבעי שמן על קנבס, בציורים אני בוחן את הגבול בו האור פוגש את הגוף וההפרשים בין אור טבעי למלאכותי, והמפגש בין שינויים שמתרחשים באופן טבעי ומלאכותי בגוף שלנו, כאנשים טרנסים ובכלל.

אני אפולו, אני יוצר כותב ומלחין מוזיקה מגיל 15. התחלתי לנגן תוך כדי שיצאתי מהארון, זו הייתה הדרך שלי לדבר ולחשוב על עצמי במבט אחר, מבט שמגלה ולא מנסה להבין אותי. היצירה הזאת כוללת כל מיני חלקים משש השנים של הנערות שלי, מאז שהתחלתי לצאת מהארון ועד השנים האחרונות, אני מנסה להסתכל ולהיפרד מהנעורים שלי, כל מה שהצליח וכל מה שיישאר לי לא נעים בעין, או באוזן.

אני בן 20, אמן בין-תחומי וסטודנט בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. אני מוצא שאומנות היא הזדמנות להתקרב לנֵצַח דרך ביטוי של האנושיות הכה זמנית. בעבודותיי אני משתדל לנצל הזדמנות זו ולעשות בה צדק.

האבל הוא חמקמק. הוא מתגנב בשקט בשקט ותופס צורות מוכרות. אני ראיתי אותו בתה ג׳ינג׳ר, במסעדה על החוף, באקליפטוס ענק ובעש פרוס כנפיים. שוכב על הגב, ידי האחת אוחזת בזרוע היד השנייה, עיניי עצומות ובאוזניי מתלחש שיר. חשבתי שתפסתי אותו אך האחיזה התרופפה פעם נוספת והוא מיד חמק מבין אצבעותיי. כעת נותר לי רק לצפות מנגד בחלוף העונות, ולהמתין לשובו של העש.

גון מזראי, צלם סטילס דוקומנטרי ואמנותי. עבודותיו מתמקדות בתיעוד קהילות, זהויות וסיפורים חברתיים. דרך רגעים אינטימיים ומפגשים אנושיים, הוא בוחן כיצד זהות, זיכרון ושייכות משתקפים באנשים ובסיפור שהם נושאים עמם. הוא יוצר פרויקטים עצמאיים לצד עבודות מוזמנות עבור ארגונים וגופי תקשורת.

"אומרים לי שזה לא טבעי להיות אני" היא סדרת צילומים המציגה גופים במרחבים טבעיים. דרך פורטרטים וחלקי גוף, הסדרה מבקשת לערער על הטענה שזהות טרנסית מנוגדת לטבע, ולהציע מבט אחר על הגוף. בצילומים מופיעים גופים במגוון דרכי ביטוי, כשהם נטמעים בנוף, נשענים עליו או מקיימים איתו דיאלוג. הגוף אינו מוצג כאובייקט לבדיקה או הסבר, אלא כחלק מהסביבה הטבעית.

צילומים מתוך הפרויקט פורסמו בבלוג הצילום של עיתון 'הארץ'.

אני דניאל שועלי, בן 21, מחיפה. בבית הספר תמיד אהבתי לקשקש במחברות, לפעמים אפילו על מבחנים, אבל התחלתי להתייחס לציור ברצינות בכיתה ט׳, ואז המחברות הפכו להיות סקצ׳ בוקים עם קצת חומר לימוד בשוליים. בכיתה י׳ בחרתי ללכת למגמת אומנות, ובתקופת הקורונה היא הפכה להיות השיעור היחיד שהתאמצתי בו. אז גם הבנתי שאני רוצה לעסוק באומנות בתור מקצוע. מאוחר יותר הבנתי שהתחום שמתאים לי הוא קעקוע, ועכשיו אני מצייר על אנשים ביום ועל קנבסים בלילה.

העבודה שלי עוסקת בשייכות, הבעה והתאמה בתוך משפחה. כשקיבלתי את הפרומפט ׳אהבה ומשפחה׳ חשבתי על דומה ושונה, על שייכות, ועל מה מוטמע בנו לעומת מה אנחנו מקבלים מהסביבה, וספציפית מהמשפחה. בחרתי להביע את זה בדוגמאות וצבעים, ושאלתי את עצמי: האם אנחנו מקבלים את התבנית שלנו מהמשפחה שלנו? או את הצבעים שמרכיבים אותנו? מה קורה כשאנחנו מורכבים מדוגמאות אחרות? כשאנחנו חושפים את הצבעים האמיתיים שלנו? האם אנחנו עדיין שייכים, עדיין משתלבים בתמונה? ציירתי את עצמי מוקף בתבניות וצבעים, אבוד ושקוע בתוכם, וצובע את עצמי, מנסה למצוא את הגוון הנכון, את הדוגמה המתאימה. אותי ציירתי בצורות גסות וקווים עקומים, כשצבע הבסיס האדום מבצבץ ומציץ דרך העור, כדמות בתהליך התהוות, בירור ובנייה. לעומת זאת את החולצה שלי ציירתי בצורה ריאליסטית, בקווים ברורים וחדים, כחזות הברורה והמוגמרת שאני מציג לעולם. מסביבי המסגרת המפוארת של כל הציפיות וההנחות, אך היא סדוקה וחסרים לה חלקים. אולי האני שבציור שבר אותה בניסיון להשתחרר. אולי היא תמיד הייתה פגומה. תלויה מאחורי ציירתי תמונה משפחתית, שהאני בציור משתמש בה אולי בתור רפרנס, אולי בתור תזכורת, מפה לאיפה עובר הגבול בין הרמוניה לצרימה, לכמה רחוק אפשר למשוך לפני שהצבעים שלך כבר לא מתאימים. סביב המסגרות האני בציור הצמיד פתקיות עם דוגמיות של צבע ודוגמאות כחלק מהניסיון שלו להבין אותם.

הקיום הקווירי דורש לערער על מסלול החיים המצופה וליצור מרחב אחר של שייכות. במרחב הזה אין עתיד מובנה או שלבים מוגדרים. הציור עוסק בצורך להגדיר מחדש את העצמי אל מול מציאות חיצונית הטרונורמטיבית. מבעד לחלון, עין הצופה מטילה על הדמויות צל של ציפייה - אותו הן צובעות מחדש בתוך המרחב שלהן. הקירות ריקים ודרכם ניתן לראות את השכבה הראשונית של הציור. השכבה מייצגת את השלב הראשוני והניסיוני שהדמויות נמצאות בו - השלב לבנות עתיד בלי קווי מתאר, בלי סקיצה קיימת.

סוג של אומן, סוג של אדם. כשגדלתי ועשיתי את דרכי בעולם האומנות הקווירית ראיתי המון תיאורים חיוביים של החוויה הטרנסית, במיוחד בשנים האחרונות, וכמה שניסיתי לא הצלחתי להזדהות איתם. הרגשתי שהטרנסיות שלי מבודדת ומבליטה אותי בו זמנית, שבשנייה שנוחתות עליי עיניים אני תחת מיקרוסקופ וכולם יכולים לראות מה לא נכון בי. כשקיבלתי את הנושא "שייכות וזרות", מיד ידעתי שאתעסק בתחושה הזו שמלווה אותי רוב חיי.

היצירה "שלום, עולם" עוסקת בפחד של להיות נראה - בלהיות חשוף מול העולם כשאתה עוד לא מוכן. הדמות מוצגת לכולם, בזמן שהיא רק מנסה לכסות את עצמה. כל עוד היא נראית היא לא תנוח, תמיד בהתגוננות של פרפורמנס מגדרי.

היצירה מציגה מקום שבו הגוף אינו נמדד או מוסבר, אלא קיים ומתקבל כחלק מהטבע עצמו. בלי מאמץ, ולא מתוך גלות או התרסקות אלא מבחירה רכה. עולם שבו הדבר הכי טבעי הוא להוריד לרגע את מה שמעייף אותך, שגורם למתח ודיסוננס - כולל חלקי גוף, ולחוות עונג בתוך מנוחה וקבלה. מיניות שאינה תלויה באדם אחר, בגוף מסוים, בתפקיד כלשהו. מה היה קורה אם העולם היה בנוי מראש כך שהגוף יוכל לנוח בתוכו? ומה אם התנאי לעונג הוא לא הגוף, אלא הסביבה?

נופר שדה היא אמנית רב תחומית פעילה היוצרת בציור, כתיבה, פיסול ומדיה מעורבת. בעבודותיה היא מתייחסת לגוף, מגדר, מיניות, אינטימיות והמתחים בין אלו לבין הסביבה. היצירה הנוכחית היא התנסות ראשונה בבניית מיצב ובחשיבה על חלל כמרחב רגשי ולא רק כאובייקט לצפייה.

נתן פרלמן מתמחה בתפירה ויצירת אופנה מסוגים מגוונים. את היצירות שלו הוא נוהג ללבוש לתחרויות (כמו באירועי 'בולרום', שם הוא חלק מ'בית' בקהילה) או למסיבות, מתוך בחירה שלא להציג אותן בהכרח בגלריה מסורתית. הלוק הקיים ועבודת הווידאו-ארט הנוכחית עוסקים במרחב החלומי והאזוטרי שבו הזהות הטרנסית של נתן (ושל א.נשים רבים נוספים על הקשת הטרנסית) מתקיימת, ובפרספקטיבה הייחודית שהיא מעניקה לנו בתוך החברה.

אמן טרנס קוויר ואקטיביסט פוליטי. הקנווס שלי הם לוחות עץ וmdf שאני אוסף מהרחוב וממכולות פסולת של בתים אחרי הריסה או שיפוץ. בדרך כלל אלה חלקים של רהיטים מפורקים, ארונות מטבח, מגירות ושידות. אני פועל מתוך אמונה שיופי ואומנות יכולים להחדיר מחדש משמעות וערך בדברים שהחברה שלנו רוצה לנטוש, לשכוח או לדחוק לשוליים. בחרתי עבור תערוכה זאת להביא את העיסוק האישי שלי בבדידות וחיים בעולם שעוין לך, מציאות שנראה שאינה רוצה בקיומך ועם זאת עדיין דורשת ממך נוכחות מלאה.

יצא לכן למלמל מילה שוב ושוב עד שהיא נשמעה זרה לחלוטין? הלשון פתאום מפסיקה לזהות אותה, ומ"מלפפון" אתן מקבלות איזה רצף צלילים בלתי מוסבר, מה – לה – פף – און, וחושבות, ייתכן שככה המילה תמיד נשמעה? את השאלה "אתה בן או בת?" שמעתי מכל עבר כל חיי, וככל שהוטחה בי, גם המילים שלה איבדו את תוקפן והתפרקו בראשי להברות חסרות משמעות. התחלתי להבין שמעולם לא הבנתי את הכוונה של המילים הללו, ״בן״ ו״בת״, ושהן נדמות לי כריקות מתוכן ממשי. רציתי לדעת מה אני מפספסת, אבל נראה שאף אחת לא ממש הצליחה להסביר עוד את הכוונה. "אטטה" היא מילה שממזגת את לשון הפנייה "את/אתה" עם עצמה. היא מנתקת אותה מההקשר המגדרי שתמיד הטריד אותי ורוצה להתקיים ולדבר בעד עצמה; לתבוע כי הצלילים היו קיימים כאן לפני ההגדרה שהענקנו להם. ואולי אלו לא רק הצלילים שזה קרה להם? ולמרות הרצון שלי להציג את העירום של המילים כפי שהוא חי אצלי בראש, הן נוטות לסרב להתפשט ומוכנות רק להחליף בגדים. כשהאותיות במילה "שייכות" עוזבות את הידיים אחת של השנייה, הן מייצרות משמעות חדשה – "שי החוט". מתוך הפירוק לא רק מתקיים הוואקום עליו דיברתי, אלא סיפורים חדשים צומחים, כמו על המתנה שהם הבד והטקסטיל בחיינו. העיוות של המילה תמיד שומר על איזשהו יחס מולה, כמו בשאלה "מה בת?" שמסתווה בתוך ״מבט״ שנשלח אליך ברחוב, או המילה "הלוואי" שמתארת נואשות מכאיבה ומתפרקת לזעקה "הלב איי", כשפתאום נדמה שהצלילים שמרכיבים את המילה תיארו את התחושה שלה כל הזמן הזה. ככל שאני מתבגרת, התחושה שהאנשים מסביבי מדברים בשפה שאני לא מבינה מתגברת. אני רבה ביני ולבין עצמי על הצורך להגדיר, הרי זהו היצר האנושי הבסיסי שדורש ליצור סדר במציאות פרועה. אני נתקלת במין פרדוקס: מצד אחד, לא משנה כמה ננסה להעניק משמעות לדברים, מתחת לכל ההגדרות הם נותרים חשופים ויתומים; ומהצד השני, כמה שננסה להתחמק מהשם והצורה, ככל שנרצה להגיע לטוהר הראשוני ביותר של החומר, נגלה איך בעולם שלנו, זוהי משימה בלתי אפשרית. אריגה היא מלאכת יד רפטטיבית, מסודרת, פונקציונלית. כניסה ויציאה של חוט, מתחת ומעל, ומעבר של חומר הגלם הזה אל התוצר המוגמר. כמו המילים, האריגים שיצרתי מתעקשים להישאר שקופים - חוטי השתי הפרועים מספרים על הדרך בה נוצרו הבדים, והסבכים בצד האחורי אומרים: אולי אנחנו בכלל לא הצד האחורי? אולי אנחנו בעצם הכותרת?

במסגרת התערוכה אני עוסקת בנושא של אהבה ומשפחה. המקום הראשון שהלב והראש שלי הולכים אליו הוא הבסיס. המשפחה הגרעינית שלי, המקום הבטוח שעיצבתי בעצמי והפך להיות הבית שתמיד רציתי. בתוך האינטימיות הזו אין צורך בהגדרות, בהיררכיות, בחוקים מלבד השאיפה להיות טובים זה לזה. להקה של יצורים אהובים ואוהבים שהיא המקום שלי בעולם. בתוכה יש את החופש להיות מי שאנחנו על כל הגוונים והווריאציות, משתנים תמיד.

רומי אלבום היא מאיירת ויוצרת שפועלת בשדה המקומי. עבודותיה הולכות על התפר שבין פנטזיה לריאליזם. היא מאיירת ספרים לילדים ומבוגרים ושיתפה פעולה עם אתגר קרת ואנשי תרבות נוספים. ביצירה שלי אני אוהבת לעסוק בקהילה אל מול בדידות, בחריגות ושייכות, ביופי ובשמחה שבגיוון האנושי ובחיים ואהבה טרנסית ולהט"בית. אני אוהבת לשתף פעולה עם אמנים וחברים מהקהילה שלנו ומחוצה לה ולתעד את החיים מזווית הראיה המיוחדת שלי ושלנו.

אמן רב תחומי, טרנסג'נדר, סטודנט ללימודים קלאסיים והיסטוריה. אני אוהב לחקור את ההווה דרך ההיסטוריה, ואת ההיסטוריה דרך אמנות. החוויה של להיות זר מוכרת לי מאוד. בין אם מבחינת המגדר שלי, ההתנהגות שלי, המראה שלי או תחומי העניין שלי. הרבה פעמים אני מרגיש כאילו אני שייך למקום אחר, לתקופה אחרת. הדמויות עצמן לקוחות משטיח באייה, עבודת רקמה מטורפת מסוף המאה ה-11. והרקע... טוב, את הרקע כולם מכירים.

אני תום, קוקסינלית מקצועית, מדריכה, ואשת חינוך. גרה בקומונה להט"בית עם עוד 2 חברות ובן זוגי.

בשנים האחרונות להיות בקניון עושה לי רע. הכל נהיה בגווני לבן בז' ואפור עצובים שרק מייצגים נורמליות קונפורמיות. לראות את זה כל פעם מחדש גורם לי לתהות אם יש לי בכלל מקום בחנויות כאלה בתור קוקסינלית. אני חושבת שזה לא מפתיע במציאות שבה הפאשיזם מתגבר, איתה גם היכולת לבטא את עצמך ולהיות ייחודי, בטח כשזה מאיים על הסדר החברתי.

החלטתי לנסות לדמיין את הבגדים של העתיד. מציאות שבה המידות יהיו נורמליות, הבגדים צבעוניים, ואני ארגיש שיש בגדים שמייצגים את הגוף שלי והחוויה שלי. ואולי איתם גם עתיד ראוי יותר ופחות מפחיד.

תומר טננבאום הוא אמן טרנס חובב, מתנדב בשירות לאומי במרכז לרפואת להט"ב והדריך את המועדון לנוער טרנס*קווירי באיגי. העבודה מורכבת מקולאז' ומשפטים שנאספו מחייו וחייהם של הרבה אנשים על הקשת הטרנסית, המתארים את חווית ההמתנה בכל התהליך של התאמה מגדרית. תסכול, אושר, תהיות, רדיפה בלתי פוסקת אחרי סטנדרטים ויופי ופשוט ריקנות. הכל עוטף אותך מסביב וצריך פשוט לשבת ולחכות שזה יעבור. מבעד לפלסטיק יש פרפרים שבקעו מהגולם שלהם ועוד מעט האדם יצטרף אליהם כשיגיע תורו.

תומר שקד, צייר ויוצר, גדל ברמת גן וכיום חי ופועל בירושלים. כילד שגדל בעיר אך חלם על הטבע, היער מסמל עבורו מרחב ילדי, מכושף, בו הוא מתחבר מחדש לתודעה של ילדותו והגבול בין זיכרון ודמיון מאבד חשיבות. האפלה של היער מאפשרת עבורו משחק עם גילוי וחשיפה, ריבוי משמעויות ומורכבות.

בסדרת הציורים שנוצרו עבור התערוכה, רציתי לפרק את היער בניסיון לדחוף אותו למצב ביניים, כמו שלב הנימפה בגלגולם החלקי של חרקים- כמעט שלם, כמעט דבר מוגמר. את לוחות המתכת מצאתי מאובקים, זרוקים עם זבל נוסף על גג בניין, ומיד עלה בי הרצון להגדיר אותם מחדש. הבחירה לעבוד על הלוחות הצבועים הסיטה אותי מהעיסוק שלי בשכבות ושקיפויות והולידה ציורים המגלמים את התהליך- התמסרתי לרגע, התנועות של היד מכתיבות משיכות מכחול מהירות, היער נבנה על המשטח אבל מסרב להיות ברור, מוגדר. בעקבות הציורים על הלוחות חזרתי לעבוד על בד, והגעתי לשלב חדש בהתפתחות העבודה- העניין החדש בתהליך ובתנועה פגש את העיסוק בשכבות ויצר מופע חדש.

אור שרון ונומנום הם אמנים רב-תחומיים הפועלים יחד מתוך חיבור אמנותי ונפשי עמוק. הפסל והציור נוצרו בעבודה משותפת כחלק מפרקטיקה של יצירה מתמשכת.

היצירה מוצגת בתערוכה מטעם פרויקט גילה להעצמה טרנסית, שותף של התערוכה.